אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם על כד הסלמנקה שלי, התחלתי לחקור קצת על הקדרות האנדית. ומה שמצאתי מעניין מאוד - הטכניקות של שריפה, ועבודה עם החימר, היו זהות למה שאנו מכירים היום.
האינקה השתמשו בחימר טבעי כדי לייצר כלי חרס, אך הם הוסיפו חומרים כגון נציץ (מיקה), חול, סלע כתוש ואבקת קונכיות במטרה למנוע היווצרות סדקים במהלך תהליך השריפה.
לא מצאו סימן לכך שהיו קיימים אבניים ביבשת אמריקה העתיקה ולכן נהוג להאמין שהכלים יוצרו בעבודת יד, תחילה יצרו בסיס ולאחר מכן הניחו חוליית חימר סביבו ומעל כל חולייה כזו הוסיפו עוד חולייה, עד שהכלי הגיע לגודל הנדרש. בשלב הבא הוחלקו הדפנות באמצעות אבן שטוחה. כלים קטנים ובינוניים יותר נעשו באמצעות תבניות חרס. לפני השריפה הקדרים הוסיפו סליפ והכלי נצבע, חרטו על הכלי (לעיתים באמצעות חותמות), או הוסיפו לו תבליטים. לאחר מכן הכלי נשרף בכבשנים, בורות או שריפות פתוחות, תוך שימוש בחימצון (הוספת חמצן ללהבות), לשם יצירת חרס בצבע אדום, צהוב וקרם, או, בשיטת הרדוקציה (הגבלת אספקת החמצן) לייצור כלים בצבע שחור.
כלי קרמיקה נוצרו למגוון רחב של שימושים, ולכן הצורות היו, מעל הכל, שימושיות. הצורה הנפוצה ביותר
הייתה ה-urpu, כלי ששימש לאחסון תירס בצורת בלון עם צוואר ארוך, שפה רחבה יותר, שתי ידיות קטנות נמוכות על הכלי ובסיס מחודד. החלק המחודד בבסיס נלחץ לתוך האדמה וייצב את הסיר תוך שפיכת תירס לתוכו. היו גדלים סטנדרטיים של urpu על סמך נפח התוכן שלהם. הם עוטרו במוטיבים צמחיים מופשטים ועיצובים גיאומטריים, לרוב זיגזגים ונקודות. דוגמאות מקוסקו אלגנטיות יותר מאלו מאזורים אחרים והן צבועות בשחור על אדום.
סוגי קרמיקה נוספים הם כלי הגשה שטוחים וגדולים עם ידיות דמויות חיות, קערות, כוסות qeros גבוהות (עשויות בזוגות ומיוצרות גם מעץ), והפצ'ה - צינור חלול בצורת שן של מחרשה, מעוטר בדרך כלל בתוספות תלת מימדיות כמו קלחי תירס ואורפו. הפאצ'ה (שפירושו 'מפל') הונח בתוך האדמה כדי שניתן יהיה למזוג לתוכו בירה תירס באופן פולחני בטקסים כדי לבקש מהאלים שיברכו את הכפר ביבול טוב.
Comments