העולם המערבי לרוב מעדיף שלמות, התרבות היפנית המסורתית, חוגגת את היופי של ארעיות וחוסר
שלמות - רוח זו באה לידי ביטוי במונח המכונה וואבי-סאבי. ביטוי זה קשור קשר הדוק לבודהיזם (במיוחד זן) ונובע משלושת סימני הקיום - ההוראה הבודהיסטית שלפיה לכל הדברים יש ארעיות, סבל או נזק, וביטול העצמי. אני לא מאוד מתמצה במונחים אלה לכן לא ארחיב. אך בהתבסס על שלושת מרכיבים אלה, פריטים המוצגים כוואבי-סאבי מתאפיינים בכך שהם הולכים ומשתבחים ככל שהזמן עובר. וככל שהחפץ צנוע יותר, שביר, שבור או ייחודי, כך הוא יותר מוערך.
על מנת לתרגם ולהבין את המונח, הכי קל להפריד את וואבי-סאבי לשתי מילים. בעוד "וואבי" מתייחס ליופי המצוי בפריטים א-סימטריים ולא מאוזנים, "סאבי" מתאר את היופי של ההזדקנות וחוגג את קביעות החיים לאורך זמן. למרות שניתן להעריך את הפילוסופיה בהיבטים רבים של החיים, מעט דברים תופסים את המהות של וואבי-סאבי טוב יותר מאשר כלי חרס יפני, שבו החלקים היקרים ביותר לרוב סדוקים, מצופים כתמי חלודה או אפילו לא שלמים. דוגמה קלאסית לוואבי-סאבי היא אומנות הקינטסוגי, שבה מתקנים כלי חרס סדוקים באמצעות לכה זהב כדרך להציג את יופיו של הנזק במקום להסתיר אותו.
Comments