צ'ינצ'רו מרקט, מטרייה וכד הסלמנקה

ב־3.5.87, במסגרת הטיול אחרי הצבא, הגעתי לכפר צ'ינצ'רו (Chinchero) בפרו. כפר אנדי (3,800 מטר מעל פני הים) שנמצא בעמק המקודש שבין קוסקו לאורובמבה. זהו כפר אינקה טהור ורוב בתי התושבים נבנו על השרידים של מבני האינקה שחיו שם לפני הפלישה הספרדית.

צ'ינצ'רו הוא אחד מהמקומות האחרונים שבו ניתן למצוא שוק שפועל גם בשיטת הברטר. היום זה קצת פחות מקובל, אך אז, ב־1985 זו הייתה הדרך המקובלת ל"קנות" ו"למכור" מוצרים באיזור. בדיוק לשם כך נסענו לכפר, להכיר את השיטה ואת האנשים שעוסקים בכך.

השוק המסורתי של יום ראשון, הוא השוק הגדול ביותר ושם מציגים המקומיים את מרכולתם: דברי מאכל, ביגוד וכלים למקומיים אך גם דברי אומנות ואמנות שמיוצרים על ידי המקומיים בשיטות מסורתיות אשר מועברים מדור לדור. המומחיות המקומית היא של טקסטיל העשוי מצמר האלפקה בצבעוניות מטורפת, אך ישנם כלים ומוצרים נוספים.

השוק מנוהל על ידי הנשים והשפה המדוברת בו היא קצ'ואה ולכן התקשורת נעשיתה במקרה שלי בשפת הסימנים. קשה להישאר אדישים לשפע בכפר זה. זהו שפע של מוצרים אך גם שפע של נתינה. ואני שעוד טיול ארוך לפניי, לא תכננתי לקנות דבר כדי לא להעמיס על המוצ'ילה הכבדה גם ככה. אבל מה שקרה הכריח אותי לשנות את תכניותיי.

באחת הפינות, על הרצפה ישבה מאמא עם תינוק קשור לגבה באמצעות פיסת בד בצבעוניות מרהיבה, לראשה כובע אדום זוהר אשר קודקודו עשוי מבד צבעוני לא פחות. הייתי בתקופת צבעי האדמה שלי, והצבעוניות הזו נראתה לי אז צועקת באופן מוגזם. הבנתי שזה מתאים למקום וקשור למסורת והיסטוריה שלהם, אך לא יכולתי להתחבר לכך. היום כמובן אני רואה את זה אחרת, אבל אז החלטתי שאני לא יכולה לקנות משהו שהוא לא אני 🤦‍♀️. על הרצפה לפני אישה זו היה פרוס בד עבה הארוג בצמר עם אותה צבעוניות ועליו היו מונחים כלים עשויים מקרמיקה מסורתית - קערות, כוסות, סוג של קדרות וכדים יפיפיים, הכל עשוי בעבודת יד.

הרמתי את אחד הכדים ונשבתי - לא יכולתי להוריד את העיניים מהעיטוריים המסורתיים שכבר הספקתי להכיר בדרום אמריקה. אלה היו עיטורים שהשתמשו בהם עוד מתקופת האינקה ובכד הם סיפרו את הסיפור של הטווים המקומיים מאז. בחלק מהכלי היו דמויות עסוקות בתהליך הטוויה ובחלקו האחר הדוגמאות המקובלות לעיטור אז ועד היום אצל הכפריים. בקצה הכד צוירה אלפקה, ממנה הופק הצמר לטווית האריגים.

ידית הכד עוצבה בצורת חתול הרים אנדי שנחשבת לחיה קדושה בתקופת האינקה. מבירור שעשיתי מאוחר יותר התברר שכד מסוג זה שימש לאחסון בירת תירס מותסס מסורתית הידועה גם בשם "צ'יצ'ה" מאז ועד היום. כשמסתכלים על הכד, הוא סגור מלמעלה ולקח לי זמן להבין איך משתמשים בו. המאמא הפכה אותו והדגימה לי - את המים שופכים לתוך חור שנמצא בתחתית הכד, לאחר מכן, כשמעמידים אותו חזרה, אף טיפת מים לא נשפכת. היא לקחה כוס, הטתה את הכד ומים החלו לזרום מפה חתול ההרים ישירות לכוס. הייתי מהופנטת וידעתי שאני חייבת להיות הבעלים של כלי מכושף שכזה.

הוצאתי את הכסף המקומי מכיסי והראיתי לה כדי שתיקח משם את הסכום שהכד עולה. היא עשתה תנועות של לא עם הראש וקצת התבלבלתי. אם היא לא מעוניינת למכור את כליה, מה היא עושה בשוק?

לאחר כמה רגעים היא הצביעה על מטרייה מהוהה אשר הייתה תלויה בקצה המוצ'ילה שלי - תיאור המטריה כמהוהה עושה חסד עמה - היא עברה כבר תלאות רבות בטיול, ומלכתחילה הייתה מטריה מתקפלת זולה שקניתי בארץ. ניתקתי את המטריה ומסרתי אותה למאמא אשר חיוך של אושר נמרח על פניה - הרגשתי קצת לא נעים בשל תנאי הסחר הבלתי הוגנים וניסיתי למסור לידיה גם את הצעיף שהורדתי מצווארי, אך היא נתנה בי מבט נוקב ועשתה תנועה עם הידיים שסימנה שאין צורך. מאושרת הסתכלתי עליה אורזת את הכלי בכמה שכבות של נייר גס ומעבירה אותו לידיי. לא האמנתי שבעד הדבר המערבי הזול הזה, קיבלתי כלי קרמיקה קסום, והתרגשתי מאוד, ממש עד דמעות.

מכל ההתלהבות, לא חשבתי מה זה אומר שעכשיו, באמצע טיול מוצ'ילרים, יש בידי כלי קרמיקה יפיפה בגובה של 35 ס"מ ובמשקל של 1.8 ק"ג ומוצ'ילה שאין בה מקום להכניס סיכה וכבדה לכשעצמה. אבל מה לא עושים בשביל אהבה? ואני הייתי מאוהבת.

את שאר הטיול עשיתי כשמוצ'ילה כבדה על הגב וכלי ארוז בנייר חום, ממש כבד, על הידיים שלי.

מאז עברו יותר מ־35 שנים, ובכל פעם שאני מנקה ממנו אבק, אני חושבת בליבי כמה התמזל מזלי שיכולתי לקבל את הכלי היפיפה הזה תמורת מוצר מערבי סתמי וזול.